<h1>ספר התרומות שער נ"ב חלק ג'</h1>
<h2>דף מה.</h2>
ויש לנו לברר אם צריך הלוה לפרוע חובו למלוה בפני שליש שהשלישו בינו ובין המלוה ואם מת לוה או שעבר הזמן שהיה קבוע לפניהם לפרעון החוב אם יש על השליש להחזיק הדבר בחזקת שאינו פרוע אם לאו. ומסתברא שאם פרעו בודאי היה מודיעו לשליש בפני המלוה. ועוד שאלו פרעו היה תובע ממנו שטרו ולא היה מניחו בידו, ואע"פ שהדבר ספק לשליש אם השטר פרוע אם לאו אין אנו דנין בו יהא מונח עד שיבא אליהו, שהרי זה יודע היה מה טיבו אצלו, שעל כן מניחין שטריהן בידו הלוה והמלוה להגבותו לדעת כמה הוא וכמה נשתייר לגבות והלכך מסתמא כיון שהוא [יודע] שלא פרע לו כלום בפניו יש לו להעמיד השטר בחזקתו כשהיה כשבא לידו ובידוע שלא פרע כלום, ויש מן הדין להחזירו למלוה אם עבר הזמן שהתנו ביניהם שיפרענו. וכן השיב הרי"ף ז"ל [סימן רכ"ח] וזה טופס השאלה, ראובן לקח משמעון חצר בתורת משכונה ודר בה בשעת השמד בגראנטה ונפטר ראובן ונלקח החצר לשלטון ופייס שמעון כאן וכאן עד שהוחזרה לו החצר, ותבע אותו בנו של ראובן ואמר לו או תן לי הממון או תן לי החצר ואדור בה, ונכנסה ביניהם פשרה במקצת אותו ממון וכתבו ביניהם שטרות, שטר אחד מוחזק כך וכך על שמעון ושטר אחד של מחילה, ונתנו שתי השטרות ע"י שליש נאמן עד שישלים לו שמעון אותו שטר ויקרע אותו הנאמן וימסור המחילה לשמעון, ונפטר שמעון ולא גבה ממנו בן ראובן כלל ונשתיירו השטרות, ועכשיו תבע שטרו מן הנאמן ליתנו לו, היש מן הדין שיתן אותו לו. תשובה, יש על הנאמן מן הדין כשמת מי שהיה עליו החוב ולא פרעו שימסור השטר לתובע, ואע"פ שלא אמר שמעון אם פרע אותו אם לאו, שהדבר מוכיח שלא פרע אותו משני פנים, האחד שאלו פרעו היה מודיע לנאמן בפני בן ראובן המלוה, והשני שאלו פרעו לא היה מניח השטר בידו. ואע"פ שהדבר מוכיח אינו נפרע מן השטר בלא שבועה, על פי מה שאמרו [שבועות מ"ה ע"א] הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה, משום שאפשר שפרע ואנסו אונס או ששכח להודיע לנאמן. והוא שאין נאמנות בשטרו. ואין לומר בכזה יהא מונח עד שיבא אליהו, לפי שלא נאמר כן אלא במצא שטר בין שטרותיו ואינו יודע מה טיבו אבל זה הנאמן הרי הוא יודע מה טיבו ולמה הניחו אצלו, שעל דעת כן הניחו לו שאם יפרע ממנו יודיעוהו ויכתוב בשטר שפרע ממנו פלוני כך וכך, וכיון שלא בא לידו בידוע שלא פרע ממנו כלום. תדע שאלו היה שמעון זה קיים והיה הולך עמו בן ראובן לזה השליש ואומר לו הרי לא נתן לו כלום היש מן הדין ליתן לו השטר ולהגבותו אותו מדעם בפניו, משום כך אני אומר שאין אומרים בכזה השטר יהא מונח עד שיבא עליהו דכיון שלא בא אליו להודיע הענין בידוע שלא פרע לו כלום, ע"כ. ויש לנו לברר שליש שמת ונמצא שט"ח של אחרים בתיבתו ואין אנו יודעין מי הפקידו אצלו אם הלוה או המלוה, וטוען הלוה שפרעו, בזה ודאי אין ספק שאם נמצא כתוב על גב השטר מכתיבת ידי שליש או מכתיבה אחרת מי הפקידו אצלו או שכתוב על גבו כמה הוא פרוע ממנו, בזה יש לנו לדון וללכת אחר מה שכתוב בו ונדון על פיו, שכיון שהשטר נמצא בידו יש לנו לדון כמו שנמצא כתוב על גבו. וכדגרסינן [ב"מ כ"א ע"א] סמפון שאין עליו עדים והוא יוצא מתחת ידי שליש הרי זה כשר. וכאן נמי כיון שכתב ע"ג השטר או במקום אחר ששטר זה פרוע סומכין על מה שכתוב ונדון על פיו. וכן פסק הרמב"ם ז"ל [מלוה פט"ז ה"ה] וז"ל, שליש שמת ונמצא כתב יוצא מתחת ידי שליש ששטר זה המונח אצלו פרוע הוא אע"פ שאין עדים על הכתב עושים על פי אותו הכתב, ע"כ. אבל אם אין השליש בעולם כגון שמת או שהלך לו למ"ה ואף לא נמצא ע"ג ואף לא על מקום אחר מה טיבו אצלו, זה ודאי לא ינתן לא למלוה ולא ללוה, דחיישינן לכמה חששות, חדא דילמא לוה אפקדיה ניהליה, אידך דחיישינן לפרעון, ותו דחיישינן דילמא אפקדיה ליה [מלוה] ולא נפרע עדיין ממנו, אפילו לוה מודה לא יחזיר לא לזה ולא לזה, ואע"פ שהוא בקנין וחייב מודה, דדיינינן ליה כמצא שט"ח בשוק [ב"מ ט"ז ע"ב] דחיישינן לפרעון ולקנוניא דלא ליפסדו לקוחות.
